חסינות המדינה מתביעה באחריות שילוחית בגין החלטות שיפוטיות רשלניות January 29, 2020 סעיף 8 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע כי כל שופט או מי שעוסק בתפקיד שיפוטי, יהיה חסין מכל תביעה בגין עוולה שביצע במסגרת תפקידו השיפוטי: “8. אדם שהוא גופו בית משפט או בית דין או אחד מחבריהם, או שהוא ממלא כדין חובותיו של אדם כאמור, וכל אדם אחר המבצע פעולות שיפוט, לרבות בורר – לא תוגש נגדו תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו השיפוטי”. מדובר בחקיקה בסיסית וחשובה ביותר לכל מדינה המעוניינת בשופטים שיבצעו את עבודתם ללא חשש מתביעה בגין נזק שתגרום החלטה שגויה שלהם. אף אדם לא היה מסכים לקבל תפקיד שיפוטי ללא סעיף חוק כזה. משנאמרו הדברים הללו, המדינה היא המעסיק של השופטים והשאלה היא האם ככל מעסיק, תחול על המדינה אחריות שילוחית בגין החלטות שיפוטיות שגורמות נזק, או שסעיף החוק הנ”ל מקנה גם למדינה כמעסיקת השופטים, חסינות מפני תביעה כזו. ביום 02.09.18 ניתן בבית המשפט העליון פסק דין בתיק רע”א 3359/18 מדינת ישראל נ’ מוסא איברהים עלי אדם (פורסם בנבו). בפסק דין זה בית המשפט העליון קבע במפורש כי החסינות שמקנה החוק חלה גם על המדינה ולא ניתן להגיש נגדה תביעה. בפסק הדין מדובר היה באזרח סודני שבשל טעות בזיהוי, הוא הוחזק במעצר במשך שנתיים. על מחדל זה תבע אותו אזרח בין היתר את משרד המשפטים באחריות שילוחית. פסק הדין מפרט גישות שונות לנושא. גישה אחת היתה לאפשר הגשת תביעה נגד המדינה באחריות שילוחית רק “במקרים קיצוניים מאוד של רשלנות בוטה מאוד”. גישה אחרת היתה לאפשר הגשת תביעה רק במקרה בו “פעולת השיפוט נעשתה בכוונה לגרום נזק תוך שימוש לרעה בסמכות”. בית המשפט העליון קבע כאמור כי החסינות חלה באופן מוחלט בכל סוג של רשלנות לא רק על נושאי משרה אלא גם על המדינה. מעבר לנימוק הברור מאליו של הרצון לשמור העצמאות השיפוטית של השופטים, פסק הדין פירט שלושה נימוקים מרכזיים: חשש לפגיעה באמון הציבור במערכת השיפוטית, חשש מכך שהליך נזיקי ילווה בהד ציבורי נרחב וכמובן הצפה של תביעות בגין רשלנות שיפוטית. בעקבות פסק דין זה, נדחו בזו אחר זו שורה של תביעות שהוגשו נגד המדינה באחריות שילוחית, ראה למשל ת.א (נת’) 7396-12-17 בסאם אבראהים נ’ לילך גפני (פורסם בנבו מיום 03.03.19) וכן תא”מ (ת”א) 23422-03-19 אורי שמואל זוסמן נ’ מדינת ישראל – בית הדין הרבני האזורי -תל אביב (פורסם בנבו, מיום 25.11.19). בית המשפט העליון היה ער לתחושת חוסר הנוחות בכך שניזוק לא יורשה להיטיב את נזקו ולקבל פיצוי, אך קבע שהאלטרנטיבה, צמצום החסינות השיפוטית או הטלת אחריות שילוחית על המדינה, תביא “מעט תועלת, אם בכלל, לצד נזק מרובה וודאי”. כשקראתי על “מעט תועלת, אם בכלל, לצד נזק מרובה וודאי”, קרי, מספר אנשים מצומצם שהנזק שנגרם להם ברשלנות יתוקן אל מול הנזק המרובה שייגרם מכך, לא יכולתי שלא להיזכר במשפט “יותר טוב ויותר רצוי לפטור אלף חוטאים, מלהרוג נקי אחד ביום מן הימים”, המשפט האלמותי המיוחס לרמב”ם וצוטט בפסק הדין ע”פ 543/79 אבישי נגר נ’ מדינת ישראל פ”ד לה(1) 113. בכל הכבוד הראוי, קשה לי לקבל הקרבת אלו שנפגעו מהמערכת שלא בטובתם (למעשה הפקרתם), על מזבח טובת המערכת כולה. אני מסכים לחלוטין שנושא משרה שיפוטית חייב לקבל חסינות מוחלטת מכל תביעה בגין נזק שנוצר כתוצאה מהחלטותיו, רשלניות ככל שיהיו. כל פגיעה בעיקרון זה תביא לפגיעה מיידית ביכולת הבסיסית למנות שופטים ולאפשר להם לבצע את עבודתם. יחד עם זאת, אני סבור שתוצאת פסק הדין בעניינו בעניין מוסא איברהים עלי אדם, שגויה בכל הנוגע לאחריות השילוחית של המדינה, ולא סתם בית המשפט “זע באי נוחות” כשהזכיר את הניזוקים שנותרים כשידם על ראשם. נחזור לשלושת הנימוקים של חשש לפגיעה באמון הציבור במערכת השיפוטית, חשש מכך שהליך נזיקי ילווה בהד ציבורי נרחב וכמובן הצפה של תביעות בגין רשלנות שיפוטית. לגבי אמון הציבור במערכת השיפוטית, האם מתן חסינות למדינה, גם במקרה של רשלנות בוטה מאוד או אף במקרה של זדון, יעלה את אמון הציבור או יפגע באמון הציבור? התשובה לשאלה הזו לא פשוטה ולא ברור אם בית המשפט העליון כמי שעומד במרכז השאלה, הוא הגורם המתאים להכריע בה. ההכרעה הלכאורה פשוטה הזו שאמון הציבור במערכת השיפוטית ייפגע אם יאפשרו לנפגעים לתבוע אפילו רק את המדינה במנותק מנושא המשרה השיפוטית, אינה כה ברורה מאליה. האם אנו כחברה, רוצים שהמדינה תהיה פטורה מפיצוי גם במקרים קיצוניים בהם נושאי משרה שיפוטית נהגו “ברשלנות בוטה מאוד”? או אולי אפילו בזדון? הנימוק השני, חשש מכך שהליך נזיקי ילווה בהד ציבורי נרחב, הוא נימוק שהוא גם בעייתי וגם ניתן לצמצום. ראשית לא ברור על מה מבוסס החשש להד ציבורי נרחב. שופטים הסתבכו בעבר הרחוק והקרוב בפרשות שונות וההד הציבורי לא היה נרחב יותר מפרשות אחרות, אולי אפילו היה נרחב פחות. הרבה פחות (ראה למשל פרשת רוגוזין וסימנס). שנית, ניתן למשל לקבוע שדיונים בתביעות אלו יהיו בדלתיים סגורות ולא יפורסמו כלל. ניתן גם למצוא פתרונות נוספים על מנת להקטין את החשש להד ציבורי נרחב. כאן אנו מגיעים לנימוק השלישי: הצפה של תביעות בגין רשלנות שיפוטית. כל עו”ד מכיר את הנימוק הזה, פשוט משום שהנימוק הזה חוזר שוב ושוב בשורה ארוכה של נושאים, החל מהחלת גישה הרואה בהלכת בע”מ 919/15 שינוי נסיבות כשלעצמו המצדיק שינוי בגובה מזונות ילדים ועד לבחינת האפשרות של הגשת תביעה נגד מומחה מטעם בית משפט (ראה רע”א 1992/15 מ.ע.ג.ן ייעוץ וניהול נכסים בע”מ נ’ אלירם ליפה, פורסם בנבו מיום 06.08.15). יש לי חדשות למי שחושש מהצפת בתי המשפט בתביעות: בתי המשפט כבר מוצפים ממילא בתביעות ועל אף החששות האלו של הצפות נוספות של בתי המשפט, עד היום לא פורסמו בתקשורת נתונים על מצב קריטי של הצפות של תביעות בנושא ספציפי, בו ניתנה אזהרה מוקדמת של הצפות בתביעות. במי שבכל זאת עדיין מקנן החשש, גם פה ניתן למצוא פתרונות. אם הרעיון הבסיסי הוא הגשת תביעה רק “במקרים קיצוניים מאוד של רשלנות בוטה מאוד” (רעיון בו אני תומך), ניתן למשל לקבוע רשת ראשונית – גורם שיפוטי שיכריע האם אכן מדובר לכאורה במקרה כזה, ויסלק על הסף באופן מיידי כל מקרה שאינו עונה לקריטריון הזה. לסיום אני רוצה לספר על מקרה אישי שלי. לפני מס’ שנים ייצגתי 2 מתוך 3 דיירים בבניין שאמור היה לעבור פרויקט תמ”א 38. הדיירים הסתכסכו בינם לבין עצמם, הפרויקט נתקע ובנסיבות אלו החלטתי להפסיק את הייצוג והודעתי ללקוחות שאם הם ירצו ייצוג בעתיד אחרי שהמחלוקות יסתיימו, הם ידעו היכן למצוא אותי. בדיעבד הסתבר לי שהוגשה תביעה למפקחת על רישום המקרקעין ולאחר מכן הוגש ערעור על פסק דין זה לבית המשפט המחוזי בלוד. כמובן שאני לא הייתי מודע לכל העניין, לא כמייצג, לא כצד, לא כעד ולא בשום דרך אחרת. בתאריך 03.10.18 ניתן פסק דין בבית המשפט המחוזי בלוד על ידי הרכב השופטות מיכל נד”ב, הלית סילש וחנה קיציס. עיון בפסק הדין מעלה כי הדייר השלישי, אותו לא ייצגתי, העלה טענה שאני נמצא בניגוד עניינים מול הקבלן. בית המשפט המחוזי קיבל טענה זו בערעור וקבע שאני אכן בניגוד עניינים עם הקבלן כי אני שותף של הקבלן (מה שלא היה ולא נברא, אך לא נבדק מולי כאמור). פסק הדין הזה ניתן מבלי שמישהו פנה אליי, מבלי שהייתי צד לתיק, מבלי שמישהו ביקש את עמדתי בעניין ומבלי שהייתי מודע בכלל לקיומו של ההליך. אין צורך להדגיש את זכותו של כל אדם להיות נוכח בדיון בעניינו ולתת את עמדתו בטרם יינתן פסק דין בעניינו. זה עניין כל כך בסיסי שאין צורך אפילו להזכירו, אבל אם חייבים אז ניתן להיזכר בפסק דינו של בית המשפט העליון שניתן לפני כ-70 שנה: “לכל בעל דין הזכות להיות נוכח (ביחד עם יועציו המשפטיים, אם ישנם כאלה) בכל מהלך הדיון”, ראה ע”פ 152/51 טריפוס ואח’ נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד ו 17, 23. פסק דין שניתן שלא בפניו אדם (במקרה הזה כאשר אותו אדם אפילו לא צורף כצד לתיק), תוך הפרת כלל כל כך בסיסי שלא צריך אפילו להיות משפטן בשביל לדעת אותו, הוא פסק דין שניתן “במקרה קיצוני מאוד של רשלנות בוטה מאוד”. בהחלטת הנציב אורי שהם בתיק 617/19/מחוזי מרכז-לוד, מיום 27.11.19 בתלונה שהוגשה נגד ההרכב הנ”ל, נקבעו בסעיפים 16-17 הדברים הבאים: “16. לאחר עיון בחומר שלפני ובתגובת השופטות, הנני סבור כי בנסיבות שפורטו לעיל היה על בית המשפט המחוזי לנקוט משנה זהירות, בהינתן העובדה כי עמדתו של עו”ד ריכטר לא נשמעה גם בערכאה קמא, ושלא לכלול בפסק הדין את הדברים שנכתבו לגביו, מבלי לבקש את התייחסותו בכתב או בעל פה”. “17. במצב הדברים כמתואר מעלה, היה על בית המשפט לפנות אל המתלונן ולבקש את התייחסותו לטענות שהופנו כלפיו, או למצער להימנע מלאזכר את שמו או פרטים מזהים לגביו, באופן שלא ניתן יהיה לעשות שימוש לחובתו בקביעות המופיעות בפסק הדין…” פסק הדין השגוי והרשלני באופן בוטה, שניתן בבית המשפט המחוזי פורסם ועורר הד ציבורי נרחב בין היתר באמצעות כתבות באינטרנט וגרם נזק רב ליכולת שלי לייצג בתיקים בתחום זה. המקרה המצער הזה גורם לי להרהר שוב בנימוק השני, חשש מכך שהליך נזיקי ילווה בהד ציבורי נרחב. מדוע זה בסדר גמור שאני אפגע מהד ציבורי אבל אם ברצוני לקבל פיצוי מהמדינה בשל רשלנות כה בוטה של שלוחיו, יש חשש מהד ציבורי? לסיכום, כידוע, כוח משחית, וכוח בלתי מוגבל משחית באופן בלתי מוגבל. דווקא היעדר אחריות שילוחית באופן מוחלט תפגע במידה חמורה באמון הציבור במערכת המשפט, במיוחד במקרי פסיקה בזדון או רשלנות בוטה מאוד. כלל יסוד בכלכלה התנהגותית הוא ששכיחות התנהגות מסוימת היא נגזרת של פונקציית עלות תועלת. בדיוק כפי שהיעדר סנקציה על תלונות שווא מעודדת אותן (וראה סטטיסטיקה של תלונות שווא מתוך סך התלונות), היעדר סנקציה על החלטות שיפוטיות שגויות, ולו כנגד המדינה באחריות שילוחית, תעודד יד קלה על ההדק. לטעמי יש לקבוע לנושאי משרה שיפוטית חסינות מוחלטת מפני תביעה (למעט מקרי זדון), אך המצב חייב להיות שונה כשמדובר במדינה. לאחר תכנון, ביצוע התאמות ושינויים מחוייבים, כשמדובר במקרים קיצוניים מאוד של רשלנות בוטה מאוד, יש לאפשר הגשת תביעה נגד המדינה באחריות שילוחית. אם מדובר בזדון, יש לאפשר תביעה גם נגד נושא המשרה השיפוטית וגם נגד המדינה. Post navigation כריכת מזונות ילדים בבית הדין הרבני